פסק-דין בתיק ע"פ 3272/08

1.         בפנינו ערעור על  קולת העונש שנגזר על המשיבות בפסק דינו של בית משפט השלום בחדרה מיום 12.3.08 (ת"פ 187/97, כב' השופט ס. מוחסן, סג"נ), לפיו הוטלו על כל אחת מן המשיבות עונשים אלה: מאסר על תנאי לתקופה של 12 חודשים למשך 3 שנים; קנס בסך 1,500 ש"ח או 6 ימי מאסר תמורתו; תשלום פיצויים למתלונן בסך 500 ש"ח, וחתימה על התחייבות כספית בסך 5,000 ש"ח להימנע תוך 5 שנים ממועד מתן גזר הדין מלעבור עבירה של גניבה מרכב או פריצה לרכב.

2.         בכתב האישום שהוגש לערכאה הראשונה מתואר כיצד עברו שתי המשיבות ביום 1.11.07 את שתי העבירות הנ"ל: גניבה מרכב - לפי סעיף 413(א) לחוק העונשין התשל"ז - 1977 ופריצה לרכב - לפי סעיף 413(1) לחוק הנ"ל, כאשר במועד הנ"ל בשעה 16:25  בחניון העיר העתיקה סמוך לנמל  קיסריה, פרצו שתיהן יחד לרכב מסחרי שחנה במקום בכוונה לגנוב פרטי רכוש שהיו  מצויים בתוכו. המשיבה איילת פתחה את דלת הרכב מצד הנהג ונכנסה פנימה. אותה שעה המשיבה רונית עמדה בסמוך ותצפתה על האזור, ובכך גנבו השתיים מתוך הרכב 3 תיקים שהכילו  רכוש רב הכולל: מחשב נייד, 2 מצלמות דיגיטליות, דרכון, מסמכים אישיים, כרטיסי אשראי, משקפיים, שעון ותכשיטים. הן נטלו את התיקים מתוך הרכב, הכניסו את התיקים לתוך הרכב עימו הגיעו למקום, ונמלטו.

3.         בישיבה הראשונה בערכאה המבררת, הודו שתי המשיבות במיוחס להן בכתב האישום והוסכם כי יורשעו בעבירות הנ"ל, יעתרו לקבל תסקיר של שירות המבחן, והטיעון לעונש יהיה חופשי.

            לאחר ההרשעה, נערך לגבי כל אחת מהן  תסקיר של שירות  המבחן שעמד בפני הערכאה המבררת בעת ששמעה את הטיעונים לעונש ביום 18.2.08.

            באשר לאיילת - מתאר קצין המבחן בתסקירו מיום 13.2.08, כי היא רווקה ואם ל - 3 ילדים, ועבדה בעבודות מזדמנות תוך קושי להתמיד במסגרת יציבה. היא גדלה בתנאים קשים ומנערותה היתה מעורבת בפלילים ו"ניהלה אורח חיים שולי לצד גידול ילדיה בגפה". בגיל 17 היא כבר הרתה והיתה אם לבנה הבכור והאב, אמנם הכיר בו, אך היה מעורב בפלילים וריצה מאסרים. איילת הודתה בביצוע העבירה הנוכחית ולקחה "אחריות מלאה ומביעה בושה וחרטה על מעורבותה בה". קצין המבחן הציע לאיילת להשתלב בקבוצה טיפולית, והעריך כי היתה בה מוטיבציה לקבל  טיפול. קצין המבחן המליץ להמליץ עליה מאסר על תנאי ושל"צ בהיקףש ל 150 שעות "אשר יהוו ענישה קונקרטית וגבול ברור להתנהגותה וכן לעמידה במבחן שירותנו למשך שנה שבמהלכה תשולב בקבוצה טיפולית לאמהות".

            גליון ההרשעות הקודמות של איילת (ת/1) מכיל 4 רישומים שלש הרשעות שונות בגניבה, היזק לרכוש במזיד, וכן שתי עבירות של החזקת סמים מסוכנים, האחת שלא לצריכה עצמית והשניה לצריכה עצמית.

            באשר לרונית - פירטה קצינת המבחן  כי הוריה התגרשו כאשר היתה כבת 10 שנים. היא נשרה מן הלימודים  בגיל 16, שירתה בצבא ולאחר קשר שקשרה עם בן זוג, והתברר כי בן הזוג אלים ורווי קנאה והיא נפרדה ממנו. היא לקחה אחריות על העבירה, הביעה תחושות של חרטה ואשמה, וקצינת המבחן התרשמה כי היא מעוניינת לחזור למעגל העבודה ולקשר עם משפחתה.  קצינת המבחן המליצה על העמדתה במבחן, במסגרתו תשתתף בהליך קבוצתי וכן "על השתת עונש מוחשי במסגרת צו השל"צ בהיקף של 140 שעות לצד  הטלת עונש מותנה".

            גליון ההרשעות הקודמות של רונית (ת/2) מפרט 2 הרשעות. בראשונה, נסיון לייצוא יבוא וסחר של סמים מסוכנים והשניה החזקת נכס החשוד כגנוב.

4.         בגזר הדין מיום 12.3.08 פירט כב' השופט מוחסן את הנתונים הצריכים לענין ובהם ההרשעות הקודמות של המשיבות, ואת המלצות שירות המבחן. הוא ציין כי "אין להקל ראש בעבירות שעברו הנאשמות, ואכן מדובר בעבירות חמורות הפוגעות בפרטיותו של האזרח וגם ברכושו, כתוצאה מכך נפגעת תחושת הבטחון ושלוות חייו של הנפגע". הוא שוכנע "כי מגיע לשתי הנאשמות להיות מאחורי סורג ובריח, מה גם שהזדמנויות שניתנו להן הוכיחו שהן לא למדו את הלקח".

            יחד עם זאת, כ"הזדמנות אחרונה" ראה כב' השופט מוחסן לאמץ את המלצת שירות המבחן והעדיף עונש צופה פני עתיד על פני עונש מאסר, "בתקווה ששתי הנאשמות ינצלו את ההזדמנות האחרונה שניתנה להן ויעברו למסלול חיים נורמלי ותקין".

            הוא גזר לפיכך על כל אחת מהמשיבות את העונשים שפורטו לעיל ונמנע מלשולחן אל מאחורי סורג ובריח, כפי שנראה לו מוצדק, כמצוטט לעיל וכרשום בסעיף 9 של גזר דינו.

5.         לטענת המערערת, יש לראות  בחומרה את העבירות שעברו המשיבות שכן מדובר בביצוע מתוכנן של העבירה ובגניבת רכוש רב ערך, כמתואר בכתב האישום שבערכאה הראשונה. לא רק רכוש נלקח כאן, אלא גם מחשב ומצלמות דיגיטליות ופריטי רכוש אישיים נוספים, ובכך נגרם לא רק נזק לרכוש אלא גם נזק רגשי ואישי לבעלי הרכוש, תוך חדירה לפרטיותם. אמר על כך ביהמ"ש באחת הפרשות, בש"פ 5431/98, רוסלאן פרנקל נ' מ"י, פ"ד נב(4), 268:

"מעשים שנועדו לפגוע ברכוש ולשלול רכוש פוגעים בסדרי החברה, פוגעים גם בזכויותיהם היסודיות של יחידיה, ובנסיבות מסויימות יש בהן כדי לסכן את בטחונה של החברה ואת בטחונו של כל אדם בה. בנוסף על כך, עבירות רכוש טומנות בחובן סיכון טבוע  כי בתנאים מסויימים הן יבוצעו באלימות ותוך סיכון חיי אדם או שלמות גופו; אם לצורך השגת הרכוש, אם לשם שמירה עליו ואם לצורך הימלטות המבצעים מעונש. מטעמים אלה ניתן לקבוע כי עבירות רכוש המבוצעות באורח שיטתי, או בהיקף ניכר, או תוך התארגנות של עבריינים מספר, או תוך שימוש באמצעים מיוחדים ומתוחכמים,  עלולות לפי מהותן ונסיבות ביצוען לסכן את בטחון האדם ואת בטחון הציבור."

6.         בא כח המשיבות פירט בפנינו את הנסיבות הקשות של כל אחת מן המשיבות. במיוחד היפנה לחייה הקשים של איילת  שהצליחה להציל את ילדיה משריפה שפרצה בדירתם ונשארה ללא כלום. כיום, מציין הסניגור, שתיהן עובדות ושילמו את הפיצוי למתלונן. הן גם סבלו קשות משך 4 חודשים כשהיו במעצר בית מלא עם איזוק אלקטרוני, ולדבריו שתיהן עתידות להתחתן בקרוב. כל אחת מהן עשתה לדבריו "חשבון נפש", והן משולבות בקבוצה טיפולית של שירות המבחן.  עתירתו היא לכן שלא נתערב בענישה שהוטלה בערכאה הראשונה.

7.         לאחר ששקלנו את טענות הצדדים ועיינו בחומר המונח בפנינו נראה לנו כי לא ניתן במקרה דנן להימנע מהטלת עונש מאסר בפועל על שתי המשיבות.

            שתיהן, שיתפו פעולה, תכננו וביצעו  יחד את העבירות בהן הורשעו, כאשר לא היססו לפרוץ אל תוך הרכב שנמצא אותה שעה במגרש החניה ולגנוב מתוכו רכוש רב ערך.

חובת בתי המשפט היא, להגן על אזרחים תמימים המחנים את רכבם במגרש חניה, ושעה שרכוש רב ערך נגנב מתוך הרכב, בית המשפט חייב להגיב על כך בענישה מתאימה, אשר גם כדברי הערכאה הראשונה, במקרה דנן, מצדיקה שליחת המשיבות אל "מאחורי סורג ובריח, מה גם שהזדמנויות שניתנו להן הוכיחו שהן לא למדו את הלקח", ככתוב בסעיף 9 של גזר הדין.

לאור הרכוש הרב שנגנב, מוצדק לפצות את המתלונן בסכום מהותי ואין להסתפק בפיצויים בסכום של 500 ש"ח כפי שקבעה הערכאה הראשונה.

8.         אנו מחליטים לאור כל הנ"ל, לקבל את הערעור, ולהתערב בגזר הדין של הערכאה הראשונה, כך שהפיצויים יעמדו על סך של 3,000 ש"ח לגבי כל אחת מן המשיבות, וכן יוטל עליהן, עונש מאסר בפועל לתקופה שלא תעלה על 6 חודשים ושאורכה ייקבע לאחר שנקבל חוות דעת של הממונה על עבודות השירות.